לשחרר עם פנג שואי  ומה חדש?  

כשנכנסים לבית של אדם אהוב שנפטר ומתחילים לנקות ולסדר, חווים באופן שונה את זרם חייו, וכל מה שהוסתר מתחיל להתגלות. מתוך זה גם עולה שאלת הקיום האנושי שלנו – אדם עוזב את חייו כשם שבא ולפתע אגירה נראית ומרגישה מיותרת וחסרת ערך. שרונה פומס על חוויה אישית בבית אמה שנפטרה ועד כמה החפצים שברשותנו משפיעים על חיינו

הכתבה פורסמה באתר של "ידיעות אחרונות" 3.11.20


כיצד אתם מרגישים כשמגיע הזמן לרוקן חלק מהחפצים שלכם – האם התרוממות נפש או דיכאון שעליכם להיפרד מחפצים שאתם אמנם לא משתמשים בהם, אבל כבר התרגלתם אליהם?

 

 

לנקות, לזרוק, לשחרר – זה מה שאנשים שמעו בשנים הראשונות בהן עסקתי בפנג שואי. בעלי בתים עמוסים להפליא, בדרך-כלל ציפו לשמוע שיש לרוקן ולזרוק, כאילו חיכו לאישור לעשות זאת. אך פנג שואי אינו עוסק בחפצים, אלא במהותו עוסק בזרימה ואנרגיה. כך שלעיתים המלצתי בתום ייעוץ, לרוקן את מה שאין בו שימוש או צורך. נדיר שהמלצתי לזרוק משהו. הרי כולנו יודעים שהיאחזות בעולם החומר מעולם לא הביאה אושר.

 שעה שאנחנו מתקשים לשחרר מתוך עצמנו את מה שכבר לא משרת אותנו, אנחנו ממלאים את בתינו בעוד חומר המהדהד לשדה האנרגטי שלנו. אנרגיה של דחיסות מביאה, בסופו של דבר, לעייפות ולהתרוקנות מאנרגיית החיים. היאחזות בחומר לא מאפשרת לנו זרימה כיון שהיא אוחזת בצורך בביטחון ובדאגה לעתיד.

 

לפני כחודש אמי עזבה את גופה באצילות. ידעתי שיום אחד אפגוש את שפע האוספים שהיא אגרה בביתה. לא ידעתי איך ומתי זה יהיה, והנה זה קרה.
(בתמונה אימי ליד אחד האוספים בביתה)

 

יתמותה של אמי בגיל צעיר בזמן השואה הייתה עבורה עילה לאספנות, ויכולתי לראות איך עם השנים, ככל שהיא מילאה את ביתה בעוד ועוד פריטים, זה השפיע על חיוניות שלה. לפני שנים, בעייפותה היא נאותה לתת לי להיפטר מ-60% תכולה שהיא ביקשה להעביר לביתה החדש.

כשהיא אפשרה לי וסמכה עלי, זרקתי את כל מה שהיא אז אגרה: מגבות, סדינים, שקיות בכמויות גדולות ועוד. אכן ההתחלה בבית רענן, פנוי מחפצים תרמה, לדעתה, לשנים נפלאות, מהנות ועשירות בטיולים ועבודה.

 עם זאת, הנטייה האנושית שלנו היא למלא מחדש את מה שהתרוקן וכך קרה.

 הסדר המופתי של כל הפריטים בביתה לא הכין אותי ואת אחותי לכמויות עצומות של אוספים של הכל: כ-100 זוגות נעליים היו מסודרות בקופסאות שנערמו זו על זו והוסתרו מאחורי וילונות יפים, כשהן ממלאות את כל קירות המחסן המטופח. אוספים של בובות מכל העולם, צלחות, מגנטים, תרנגולים, כל מה שמסמל את הים, מלאכים, נרות בשפע קופסאות יפות, מסגרות מיוחדות לתמונות שמילאו כל פינה, אצבעונים, גלויות, שפע מזכרות של תמונות מכל טיוליה בעולם, שפע של דברי סדקית מעיסוקה כתופרת, שזה אומר, המון קופסאות מלאות חוטים, כפתורים, נורות, מספריים ועוד. עוד קופסאות מסודרות למופת עם טבעות, צמידים, כובעים, צעיפים, מטפחות, שרשראות וחגורות לצד בגדים בכל הצבעים והסוגים. מה לא היה שם? שלא נדבר על מכתבים, ניירת, אלביס פרסלי, דיסקים, טייפים, מגהצים, טוסטרים, מאווררים ועוד.

 

הכל היה מסודר בסדר מופתי, דקדקני ויצירתי מאין כמוהו. אין ספק שאתגעגע לקיפוליה את הבגדים שיצאו מהכביסה ואיך הייתה מפנקת אותי מפעם לפעם בסידור ארונות מדהים, עוד טרם הפך למקצוע מבוקש.

 

כשהייתי מבקרת את אמי יכולתי לראות את ביתה עשיר, צבעוני ושמח וכיוון שהיה מסודר אי אפשר היה לדעת מה מסתתר במחסן ובשפע מגירות וקופסאות שהיו שם. בחרתי לראות את היופי, את היצירתיות ואת הצבעוניות השמחה. מזמן הפסקתי לומר לה מה היא צריכה או לא צריכה לעשות.

 

כשנכנסים לבית של אדם אהוב שנפטר ומתחילים לנקות ולסדר, חווים באופן שונה את זרם חייו, וכל מה שהוסתר מתחיל להתגלות. מתוך זה גם עולה שאלת הקיום האנושי שלנו – אדם עוזב את חייו כשם שבא ולפתע אגירה נראית ומרגישה מיותרת וחסרת ערך.

עבורי ועבור אחותי זו הייתה חוויה מרגשת מאין כמוה, להיזכר ולדעת שאנחנו לוקחות רק את מה שאנחנו אוהבות באמת או שימושי עבורנו ואת השאר תורמות ומוסרות. זו הייתה התנסות משותפת של פינוי תכולה מתוך קלילות וחופש, שמעטים חווים בעיקר כשמדובר באדם אהוב.

באופן משעשע בכל פעם שפגשתי בחפץ שאמי מאוד אהבה יכולתי לשמוע אותה לוחשת לי באוזן "תעשי עם זה מה שאת רוצה, זה כל כך לא חשוב יותר".

אך בואו נעצור לרגע ונשאל מה אם אדם יקל על הנשארים עוד בחייו ובחיוניותו ויזרוק כבר עכשיו את מה שאין בו צורך לרוקן כדי למנוע מהבאים אחריו לזרוק את מה שהוא השאיר?

בייעוצי הרבים יכולתי לראות כיצד אנשים שחווים עייפות מהחיים מתקשים לזרוק דבר או ליהנות מכל מה שאגרו. מה אם אנשים יפטרו ממשא רגשי, פיזי מנטלי כבר עכשיו? זו לא הירושה שנרצה לקבל, בכל מקרה.

 לחיות באמת לפי התפיסה של הדאואיסטים זה להימנע מאגירה, לפתוח את המרחב הפיזי והאישי להזדמנויות חדשות. לזה נדרש אומץ ואמון ביקום.

שום דבר לא חדש, אך מרוב שהיינו עסוקים בעולם החומרי, מרוב שהיינו זקוקים לחיבוק ולנחמה, שכחנו לחיות, להיפתח לשינוי ולהרבה יותר.