כתבה שהופיע במוסף "שבע ימים" של "ידיעות אחרונות" תאריך 27.6.03 כתבה : דנה ספקטור
קצת סדר בחיים – האמצעי: ביקור בית של כוהנת פנג שואי
מרת פלונטר הפעם היחידה בחיים שאיזה אפס הרים עליי יד, הייתה בגלל בלגן. לא בגלל הפה הגדלא בגלל הספקטוריות המעצבנת. פשוט בגלל בלגן בתיק. נשבעת. 
עמדנו בכניסה לקולנוע. אני, שעוד שנייה אכנס לסטטיסטיקת הנשים המוכות, והוא, שהיה החבר הראשון שלי. "אני אקנה ת'כרטיסים, מאמי" צייצתי, ושלחתי אותו לעשן בפינה. שני מטר מהקופה הכנסתי את היד לתיק והתחלתי להכין את הכסף- משימה פשוטה לאנשים נורמליים, בלתי אפשרית לברדקיסטיות מסוגי. אומרים על נשים שהן לוקחות איתן בתיק את כל הבית, אני לקחתי איתי את כל חירייה, וחצי מהתוצר הגולמי של אקוודור. מה לא היה שם, בתוך תיק הבלהות שלי: טישואים משומשים, סנדביצ'ים חצי אכולים, ליפסטיקים פעורי מכסה. בתחתית התיק תסס לו מרבץ דמוי נפט, שבתוכו שחו בדלי סיגריות. לא ידעתי מה זה , אבל פחדתי שזה נושך.
כמובן לא היה לי ארנק, מה שאומר שהייתי צריכה לשלות מתיק הבלהות שקל-שקל באיטיות מרגיזה, כשאני מסביבי ערמה של קבלות ישנות. לאט לאט הרגשתי איך מזדחלים להם גלי שנאה מכיוון התור מאחוריי. מישהו אפילו העז להפטיר "מטומטמת כזאת". אבל לי לא היה איכפת., כי הייתי מאוהבת. בדיוק אז ראיתי את אהבת חיי שועט לכיווני בחמת זעם. לא הצלחתי לגבש לעצמי דעה על טיב ההתקפה הזאת, כי זה בדיוק הרגע ששמעתי את הפלאסק. החבר הראשון שלי העיף לי צ'פחה מצלצלת על המצח, כזאת שרואים בסרטים של זאב רווח, ומתגלגלים מצחוק. "מה את חושבת שאת עושה?"שאג עליי, "מי בכלל יכול למצוא משהו בתוך הגועל –נפש הזה שלך?"
עמדתי שם , הצ'פחה בוערת על מצחי כמו מספר של פרה, ובהיתי בפרצופיהם המרחמים של האנשים. אני זוכרת שחשבתי שזה בטח נראה להם מצחיק קצת- רומני צנום עומד ומנופף באגרופיו הזעירים על אמזונה 1.75 . ומה שהכי גרוע, עוד הרגשתי אשמה.
אנשים מסודרים בחיים לא יבינו, אבל האשמה היא חלק בלתי נפרד מחייו של כל בלגניסט. ככה זה כשאומרים לך מגיל אפס לסדר כבר קיבינימאט את החדר, וכשסותמים כל פעם את האף כשאתה מוריד את נעלי ההתעמלות. יש רק דרך אחת לחיות, והיא לסדר בחזרה את הטושים, וכל מי שלא מתיישר לפיה הוא חזיר מטונף וגועלי. אני ידעתי, פשוט ידעתי, שהחיים במחיצתי הם שדפקו לחבר המסכן שלי את הראש. הרי עד שהוא היכיר אותי הוא היה בחור כל כך משכיל ונחמד.
זה מה שרץ לי בראש כשאני יושבת ומחכה לייעוץ הפנג שואי הראשון שלי.
אני יודעת, מדובר בטרנד אסיאתי לא מזיק בכלל, אבל משהו בכל זאת מזכיר ליאת "תסדרי את החדר" הישן. הנה אני נכנעת לאנשים הצורחים, המרביצים, אלו שמסדרים בשורות את העפרונות במגירות שלהם. הנה אני שוב נותנת להם להגיד לי איך לחיות את חיי. אז הפעם יסדרו לי את החדר עם פרחי לוטוס ופעמוני פטצו'לי?זובי.
כרתו את הברושים
או-טו-טו תנחת בביתי שרונה פומס, הלא היא אחת מיועצות הפנג שואי הנחשבות.
יש משהו מוזר בלהראות את הבית שלך, בעיקר כשהוא לא נראה כמו בית מז'ורנל. למעשה, הסגנון העיצובי השולט פה הוא סגנון 'הכל בשני דולר' על שם חנות המעצבים האהובה עליי ברמת גן.
אבל כשפומס נכנסת אני מגלה שהיא בכלל לא כלבת פיליפ סטארק מאיימת. יותר בלונדה יפה וצוהלת, שחולצתה משתרבבת ברישול. היא מסבירה לי מייד שפנג שואי זה לא סתם ממבו ג'מבו אוריינטלי, יש לה קבלות גם במערב. הידעתם שטוני בלייר עיצב את כל דאונינג עשר על פי עקרי התורה הזאת ?ושגם הנסיך צ'רלס לא שקט, עד שהתקין בארמון ג'יימס פעמוני רוח קסומים?
"דונלד טראמפ היה הראשון שהביא את הפנג שואי למערב" שחה לי שרונה, "אחרי שהוא התגרש פעמיים וירד מנכסיו, הוא הבין שהגיע הזמן לשינוי". מיד אני מבינה מה המניע האמיתי מאחורי תאוות הפנג שואי הזאת. דונלד השובב פשוט רצה לגיטימציה לשים בסלון מזרקה. ככה זה אצלנו, האנשים חסרי הטעם.
שרונה פונה לחדר העבודה ומפצירה בי לא לבוא אחריה, כי היא צריכה להתחבר לאנרגיות הנמצאות במקום. אחרי חמש דקות אני מתחילה לחשוש. אולי הרימה את המקלדת שלי וגילתה מתחתיה את קסמי האוזניים המשומשים ?אני מתגנבת בצעד חנף לחדר, רק כדי לגלות שהיא עומדת מהורהרת באמצעו. מידי פעם היא מתייעצת בטבלאות הפנג שואי העתיקות שלה ונאנחת בכבדות.
"כל הברושים ועמודי החשמל האלו שנשקפים מהחלון שלך", היא אומרת בסוף,"כל כך גרועים לבריאות שלך וגוזלים ממך אנרגיות גם בעבודה" . "אבל מה אני יכולה לעשות?". אני מייבבת. "זה הנוף בדרום תל אביב". היא מתייעצת שוב בטבלאות שלה ומקדירה את פניה. אלוהים רק שלא תבקש ממני להפעיל את קשרי בערייה כדי לעקור את העמודים.
בסוף אנחנו מסכמות שאתלה מראה, שתשקף בחזרה את הברושים הוולגריים. "אני מאמינה גדולה בפתרונות קלים ופרקטיים" היא מחייכת אלי בחביבות,אבל אני יודעת שזאת שמחת עניים. אוי, כמה אני שונאת את חיי לפעמים. אילו הייתי שרי אריסון והייתה לי אחוזה של 40 דונם, לא הייתי צריכה להתמודד עם הנוף ההמוני הזה מהחלון.
סגרו את החלון
היי יש משהו מידבק בכל הפנג –שואי הזה, לא סתם יש לזה שם של פטריית רגליים. אני די מקווה ששרונה תצווה עלי להתקין בסלון בריכה אולימפית של גופים, אבל שרונה טוענת שהבית שלי פנג שואי לגמרי, ושצריך לעשות כמה שינויים מזעריים. "צריך רק לצבוע את חדר העבודה באפרסק ולתלות על החלון קריסטל" היא אומרת , "לשנות את הכיוון של שולחן העבודה לצפון ולא לפתוח את החלון בסלון לעולם".
"בלאישה כתבו שכיוון דרום מערב הוא אזור הזוגיות בבית" אני אומרת לשרונה "אז איפה אזור הזוגיות שלי? "אה זה קל", היא אומרת לי במתיקות "בחדר העבודה שלך כמובן".
הרמונט המשונה הזה עובר בצ'יק מהבית לחיי הזוגיות שלי. שרונה בודקת את תאריכי הלידה של א' ושלי ומגלה שהיסוד השולט בי הוא עץ, ושל א' –מים. "הוא נותן לך מים, כדי שתוכלי לצמוח ממנו" היא מחייכת. "בחיי שהוא בן זוג נפלא" רגע, רגע, מתעקש א' "ומה היא עושה בשבילי בתור עץ?" " העץ מביא בענפיו למים רוח" אני עונה לו בהדר קונפוציאני "ומזרים אותם קדימה אל האופק הגדול". "מה?" מתפלץ א', ושרונה הנבוכה מכחכחת בגרונה. "למעשה " היא אומרת , "העץ לא נותן כלום למים , אבל לא נורא , לפחות היא מאוד יצירתית".
אל תנשמו
חמש שעות לוקח לנו לפנג שואי את הבית אבל התוצאה מהממת. על הראי בחדר השינה הושלך הסדין הפרחוני של סבתא. "אנחנו יושבים שבעה על מישהו?" תמה א' בחוסר מודעות. בנוסף עקרנו מהיסוד את חדר העבודה שלי, על מנת שראשי יפנה לצפון. צפון הוא הצד הטוב שלי , כך טוענת שרונה.
"אל תפתח את החלון" אני צועקת לא' שמוטל מול הטלוויזיה "שרונה אומרת שהאנרגיה בורחת מהחלון". "אבל חם לי" הוא ממלמל ונתקל בעציץ שאותו מיקמתי רוחנית באמצע החדר. "אל תזיז כלום בבית", אני רצה אליו ברוורס מוזר, גבי מופנה לדרום. האמת שאני חשה שינוי לטובה בכל המפלסים האנרגטיים בגוף שלי. אבל א' הדביל ממורמר. "מה שוות כל האנרגיות החדשות שקיבלת מהפנג שואי הזה", הוא שואל אותי, "אם את זזה בבית כמו פינוקיו מקולקל?".
בבוקר מתקשרת שרונה ומגלה לי שבדקה את המזל הסיני שלנו. אני נולדתי בשנת החזיר וא' הוא עכברוש. "כאן גרים בכיף העכברוש ומיס פיגי" אני לוחשת לעצמי," מי שלא מוצא חן בעיניו, שילך לחפש".
